משלחת הצאצאים של ניצולי השואה - אוסף סיפוריים משפחתיים

14/4/2015

 

 ויקטואר מרזין (Victoire MARZIN)

הסבתא-רבתא שלי, סילבין ז'ירו (Silvine GIRAULT) התגוררה בכפר קטן בקרבת העיירה שיטניי (Chitenay) שבמחוז לואר-אה-שר. היא הייתה אלמנה וגידלה לבד את חמשת ילדיה. מנהל בית הספר, מר רוסו, היה חבר במחתרת הצרפתית. יום אחד יצר מר רוסו קשר עם סילבין ושאל אם תהיה מוכנה להחביא אצלה שני ילדים יהודים כדי להצילם משילוח למחנות המוות. אימם של הילדים, בינה סוזיצ'י (Bina SUZYCHI), נשלחה לאושוויץ, והילדים לא שבו לראותה מעולם. האב חיים היה חולה מדי מכדי לטפל בהם. כך הכניסה הסבתא-רבתא שלי לביתה ילד בן 9 בשם איליץ' (Ilicz), שקיבל את השם ז'יל, וילדה בת 7 בשם קלייר. מנהל בית הספר, ששימש גם כמזכיר העירייה, סיפק לילדים תעודות זהות מזויפות ושינה את שם משפחתם ל"פרנסואה". הילדים התגוררו אצל סילבין מ-1941 ועד סוף המלחמה. לסילבין היתה ידידה בשם בלאנש גרייה (Blanche GRILLET), ולה ילד בן 9. סילבין ביקשה מבלאנש לקחת את ז'יל תחת חסותה, משום שהיא התקשתה לטפל בשבעה ילדים. בלנאש נענתה בחיוב. אולם שישה חודשים אחר כך אימצה סילבין ילד שלישי, בן 4, בשם מישל בורנשטיין (Michel BORENSTEIN), וגידלה גם אותו עד תום המלחמה. יום אחד באה אימו של מישל אל סילבין והתחבאה אצלה במשך ארבעה ימים, לאחר שהצליחה להימלט ממצוד אחר היהודים באמצעות בריחה דרך גגות הבתים. לעיתים בא גם אביה של קלייר להתחבא אצל סילבין למשך יום או יומיים, דבר שהלחיץ מאוד את סילבין. ברגע שמצבו הבריאותי אפשר זאת, הצטרף האב למחתרת. לאחר המלחמה באה אמו של מישל לקחתו אליה בחזרה, וגם חיים סוזיצ'י לקח את בנו ובתו, אך הוא נפטר כעבור שישה חודשים והילדים נאספו בידי עמותה שטיפלה בילדי קורבנות השואה.

חסידת אומות העולם: סילבין ז'ירו (שם נעורים בלונדו)

האנשים שהצילה: מישל בורנשטיין, קלייר ברוסטמאייר (שם נעורים פיזיסקי) ואיליץ' פיזיסקי.

 

אמילי וססיל דורה  (Emilie & Cécile DURET)

אנרי קופף (Henri Kopf) נולד בגרמניה למשפחה ובה שני בנים נוספים (אח רביעי ייוולד שנים אחר כך). לנוכח האיום שהחל להיווצר אז בגרמניה, עברה המשפחה לצרפת (לפריז). זמן מה אחר כך, תחת משטר וישי, לא יכלה עוד המשפחה להישאר בפריז בביטחון, ולכן עברה לדרום המדינה בסיועם של אנשי המחתרת. הסבא-רבא שלי, דומיניק לה פייר (Dominique Lapierre), הסתיר את הילד אנרי בביתו שבכפר סו (Soues, שם גדלתי גם אני) בין השנים 1944-1942. אנרי התלמד בביתנו להיות מגדל סוסי רכיבה, סיפור כיסוי מושלם משום שהסבא-רבא שלי היה בעצמו מגדל סוסים. במהלך השנתיים הללו אנרי נחשב כבן משפחה ולקח חלק בחיי המשפחה. דומיניק לה פייר נפטר ב-1944, כשהוא לוקח עימו לקבר את הסוד שהסתיר. ב-1995 חזר אנרי לבקר בכפר סו ויצר קשר עם משפחתי. סבתי זיהתה אותו מיד, שכן היו לה זיכרונות טובים רבים מהקשר עם אנרי, שגדל בביתם בהיותו נער מתבגר. אז סיפר לנו אנרי על כך שלא היה מתלמד סתם בגידול סוסי רכיבה, אלא יהודי שהוסתר על ידי דומיניק. לאחר מכן חזר אנרי לגור בסו. הוא מהווה חלק אורגני ממשפחתנו ומשתתף בכל האירועים המשפחתיים. קשרנו גם קשרים הדוקים עם אחיו של אנרי המתגוררים בארה"ב, בה חי אנרי במשך 20 שנה, מכיוון שמשפחת קנופף כולה היגרה לארה"ב לאחר המלחמה. שלושת אחיו של אנרי, מרס, ארמאן ושארלי, חיים עדיין בארה"ב. מקס וארמאן שרדו את אושוויץ. מקס שאותו פגשתי ב-2001 וב-2008 נפטר לפני 5 שנים. בנפשו נותרו צלקות רבות מהזוועה שעבר.

חסיד אומות העולם: דומיניק לה פייר

האדם שהציל: אנרי קנופף

 

למעלה, משמאל לימין: אנרי קנופף ב-1953; אנרי ב-1944. למטה: אנרי ב-2013

  

אלכסיס גאזל (Alexis GAZEL)

משפחתה של אסתר הרזאפט (HERSZAFT) בת השש, שכללה את אמה, שהייתה בחודש השביעי להריונה, את אביה ואת שלושה אחיה, נמלטה מבלגיה עם פרוץ המלחמה. בתום  מסע רצוף תלאות הגיעה המשפחה לעיירה סן-אפריק שבחבל אווירון שבדרום צרפת. בתיווך הצלב האדום התנדבה בלאנש רוב (גאזל) (Blanche ROUVE, GAZEL) בת ה-25 לטפל בארבעת ילדי המשפחה. אם הילדים השאירה אותם אצל בלאנש כדי לנסוע לטולוז וללדת שם את התינוק רנה ולמצוא לו שם מוהל. בחודשי העדרה של האם טיפלה בלאנש במסירות וברוחב לב בארבעת האחים. היא הצילה את חייהם יותר מפעם אחת כאשר הסתירה אותם בהרים בעת שבוצע מצוד אחר היהודים. היא אף לא היססה להצהיר בפני הגרמנים כי רנה הוא בנה וכך להציל את חייו. כאשר אבי המשפחה מר הרזאפט נעצר, הצליחה התערבותה של בלאנש להביא לשחרורו.

חסידת אומות העולם: בלאנש רוב

 בתמונה: רוז'ה גאזל ובלאנש רוב

האנשים שהצילה: אלברט הרזאפט, לאון הרזאפט, סלומון הרזאפט, רנה הרזאפט, אסתר הרזאפט (שם נעורים כץ).

 

 

אלודי גרף (Elodie GREFFE)

כאשר אירע המצוד אחר היהודים בוול ד'היב שפריז, ב-16 וב-17 ביולי 1942, מצאו רבקה ובנה נורבר בן ה-7 מחסה אצל שכניהם רנה ושרלוט הרנט (René & Charlotte Herent), בקומת הקרקע של הבית מס' 3 ברחוב פאנוואיו (Panoyaux). הבונה החופשי רנה פאנוואיו ורעייתו החביאו אז בביתם לא פחות מחמישה עשר יהודים, כשהם מצליחים למנוע ממשטרת צרפת לעבור את מפתן הדלת. כמה שבועות לאחר מכן הובילו רנה ובנו עמנואל את רבקה ונורבר לקרובי משפחה במקום בטוח, הרחק מפריז. הם הסיעו את האם ואת בנה במשאית מדגם פיז'ו 202 כשהם מוסתרים מאחורי ערימת רהיטים. את המשאית, שבה נהג עמנואל, צבעו רנה ועמנואל בצבעי הצלב האדום, והם עצמם היו היו מחופשים לאחים ולבשו חלוקים לבנים. המסלול הסתיים במרחק 120 ק"מ מפריז, בכפר וילסלב (Villeselve) שבמחוז וואז (Oise), אצל לואי ומארי-אדואר גרף (Louis & Marie-Édouard Greffe). לואי (שרל, אנרי), שנולד בכפר האם (מחוז Sommes) בשנת 1896, היה רצען במקצועו. הוא היה נשוי למארי-אדואר שנולדה בוויללסב בשנת 1895. לזוג שני היו שני ילדים, פייר, שכבר עזב את הבית, וז'אן, הצעיר יותר, בעלי ידי הזהב. בבית התגורר גם "סבא" גרף. הילד נורבר העביר שלוש שנים מאושרות אצל משפחת גרף. הוא הוצג בפני הסביבה כילד פריזאי שפונה מהעיר, שם סבל מרעב. נורבר הלך לבית הספר של הכפר ולמד בכיתתו של המורה לגראן. כומר הכפר, מר מרשאל, הטבילו לנצרות. הוא אפילו נעשה ילד מקהלה. הוא היה בקיא בסיפורי מלחמת העולם הראשונה והאזין לשידורי רדיו המחתרת הצרפתית מלונדון בצוותא עם הילד ז'אן גרף שהתקין בגינת הבית אנטנה גדולה. רנה הרנט היה מגיע מדי פעם לבקר על אופניו כדי לבקר את משפחתו ולשמוע מה חדש. ומזל שעשה זאת: מישהו דיווח על משפחת גרף לשלטונות! פעמיים באו שוטרים לחקור. בזכות קשריו הטובים של לואי גרף בכפר, התפוגגו החשדות כלא היו. לעומת זאת, בתום המלחמה התברר שרבים ממשפחות פאטאלווסקי (Patalowski) וקנובלר (Knobler) לא שבו מהמחנות; רבקה נפטרה אמנם כשהיא בשנות ה-90 לחייה, אולם שנות אלמנותה הארוכות עברו עליה בצל מותם של רבים כל כך מקרוביה במלחמה.

חסידי אומות העולם: לואי גרף ומארי גרף (שם נעורים פאגאר, FAGARD)

האנשים שהצילו: נורבר פאטאלווסקי

בתמונה: לואי ומארי גרף