יומן מסע שפרסמה משלחת צאצאי חסידי אומות העולם בתום ביקורה בישראל באפריל 2015

30/4/2015

לאחר חילופי מיילים אינסופיים, חששות שלא ניבחר על ידי הוועדה כדי להשתתף במשלחת, וצרחות השמחה בטלפון כשבישרו לנו שנבחרנו - הגיע הרגע לו ציפינו. הייתה לנו כבר הזדמנות להיפגש ולשוחח בינינו על סיפוריהם של סבינו הגיבורים, ועכשיו סוף סוף נמצאנו מול דלפק אל-על, בתחושה שאנו כבר מכירים אלה את אלה. אך לא תיארנו לעצמנו שהמסע הזה יקשור בינינו לנצח...

נחיתה בנתב"ג, מעבר מהיר במלון כדי לשים את המזוודות, וכבר אנחנו בשכונת נווה צדק היפהפיה, המשלבת מזרח ומערב, עבר ומודרניות. זהו המגע הראשון שלנו עם תל אביב, העיר שאינה הולכת לישון לעולם.  

בבוקר השכמנו קום, לקראת תוכנית יומית עמוסה, כפי שיקרה בכל אחד מימי המסע. 

המשלחת יוצאת לגליל, לראשון המושבים נהלל, משך של קצת יותר משעה נסיעה, כדי להשתתף בקטיף סלק מטעם עמותת "לקט", בנק המזון הישראלי העושה עבודת קודש בחלוקת מזון למשפחות נצרכות. www.leket.com

קבוצה של חיילי צה"ל נמצאת שם גם היא וחולקת איתנו את החוויה המרגשת. אנו פוגשים צעירים שמגנים על ארצם, שמקריבים שלוש שנים מחייהם - שנתיים בעבור הבנות - למען המולדת, לפני האוניברסיטה. בעבור המשלחת זהו מפגש ראשון עם המציאות הישראלית הקונקרטית. 

קטפנו יחד 2.4 טון סלק, שיחולקו לכ-600 משפחות. אנו גאים מאוד ודי מופתעים מהתוצאה המרשימה. 

בהמשך אנו מתכנסים לארוחת צהרים במסעדה, שממנה נשקף נוף טבע מרהיב. כל אחד מחברי המשלחת מציג את עצמו, את סיפורו האישי ואת סיפורה של משפחתו, חסידי אומות העולם. אנו משתפים סיפורים אישיים מאוד. רבים בוכים, אך אנו מבינים באותו הרגע כי דבר חזק מאוד מאחד אותנו. זהו הרגע-המרגש-באמת הראשון שאנו חווים במסע.   

אנו חוזרים למלון, והפעם מוקצה לנו מעט זמן פנוי. חלק יורדים לחוף הים, והאמיצים אף נכנסים למים. זמן טוב להירגע קצת לפני רגע חשוב, הביקור בבית שגריר צרפת, שם מקבל את פנינו סגנו, ז'יל פקאסו. 

פקאסו נושא נאום ומדבר על מאבקה של צרפת באנטישמיות. הוא מדגיש את החשיבות שבהנחלת הזיכרון ובעבודת הזיכרון, ובפרט את תפקידם של צאצאי חסידי אומות העולם כ"שגרירים" של הערכים שמסמל התואר האצילי. הוא מסיים את דבריו כשהוא קורא לנו להיפגש עם ישראלים ולהכירם. 

אחד המשתתפים במשלחת זכה להיפגש עם המשפחה שהצילה סבתו. אחד הילדים שניצלו, היום סבא בעצמו, השתתף בנפגש ונשא נאום הוקרה מרגש לאישה שהצילה את חייו. הוא סיפר שלא חולף יום או לילה מבלי שיחשוב על בלאנש, מצילתו. 

למחרת אנו יוצאים לירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. הקבוצה מופתעת מרוח השלווה המפעמת בעיר, מהאור הזורח בה ומעירוב התרבויות. מדריכנו רישאר בן חמו מקבל את פנינו, ואנו יוצאים לסיור היסטורי מרתק בן יום שלם. 

 אחר הצהריים נכנס ערב יום השואה, ואנו נוסעים ליד ושם לטקס שנערך בנוכחות הנשיא וראש הממשלה. כותרת הטקס, "כאב השחרור והחזרה לחיים", חושפת את הפרדוקס הטמון בתוגה שחשו בעת שחרורם אלו שזכו לחזור לחיים. 

האזנו לסיפור המצולם של ששת הניצולים שהדליקו את שש המשואות, סמל לחיים. היה זה רגע מכובד ומרגש במיוחד. חלק מאיתנו בכו במהלך כל הטקס בן השעתיים. 

למחרת שבנו ליד ושם ועמדנו בצפירת הדומיה, שבמהלכה  מפסיקים הכול בישראל לרגע את פעילותם. במתחם העצום של יד ושם לא נשמע אז ולו רחש קל. 

יו"ר קרן צרפת-ישראל ניקול גדז' ו"סנדקית" המשלחת אפולין דה מאלרב הניחו זר לזכר הנספים. על הקרקע חקוקים שמותיהם של 22 אתרי מוות: מחנות מעבר, ריכוז והשמדה. זר קרן צרפת-ישראל הונח על הכתובת המציינת את מחנה דראנסי שבצרפת. 

אנו ממשיכים וצועדים בשדרת חסידי אומות העולם שבגני יד ושם, כשלצידנו כעשרים ראש עיר ונבחרי ציבור מצרפת החברים באגודת "הערים והכפרים של חסידי אומות העולם", ומבקרים גם הם בישראל ביוזמת הוועד הצרפתי למען יד ושם. חברי המשלחת שלנו, הנכדים והנינים של חסידי אומות העולם, מגלים אז בתערובת של שמחה והתרגשות את שמותיהם של סביהם החקוקים על "קיר חסידי אומות העולם". כל אחד מאיתנו מדליק נר ומניח פרח לזיכרון. 

משם נסענו לרוגלית, אתר הזיכרון ליהודי צרפת שנספו בשואה, סמוך לעיר בית שמש. בטקס השתתפו תלמידי בית הספר ע"ש רבין בתל מונד, ששרו שירים וקראו קטעי שירה. 

חזרנו ליד ושם, ושם חיכה לנו מדריכנו לביקור מודרך במוזיאון. הוא לא רק סיפר לנו את תולדות השואה אלא גם חלק איתנו את סיפורו האישי והמשפחתי. ביקור חינוכי ואמוציונאלי בו זמנית. 

בערב התקיימה ארוחה מיוחדת עם ניצולי שואה, והמשלחת האזינה לעדויות על המציאות המחרידה של השואה ושוחחה ישירות עם האנשים המופלאים הללו. 

זו הייתה ארוחת הערב החותמת את המסע. הרגשות סערו וחלק מאיתנו ביקשו לדבר וסיפרו את האופן שבו הם חוו את הביקור בישראל. שמחנו על ההזדמנות להכיר אלה את אלה, אך גם ידענו שהמסע הגיע לקיצו.  

צפו בתמונות רבות נוספות מהמסע

עדותה של סופי, אחת מחברות המשלחת:

סיימתי ביקור בן 5 ימים בישראל כחלק מהמשלחת השישית של צאצאי חסידי אומות העולם. המסע התאפיין ברגעים מרגשים ובמפגשים בלתי נשכחים. קטיף הסלק עם חיילי צה"ל, המפגש עם ניצולי השואה, יד ושם, רוגלית ועוד. 

ברמה האישית, התוודעתי לעוצמת הכרת התודה של עם ישראל לחסידי אומות העולם. 

את הסיפור של רמי דומונסל (Rémy Dumoncel, הסבא-רבא חסיד אומות העולם) אין מספרים במשפחתי. מעורבים בכך יותר מדי הימנעות וכאב הקשורים להירצחו בידי הנאצים לאחר שהוסגר. ברצוני להיות זאת שתחולל שינוי: אני אספר את סיפורו של הסבא רבא שלי (תמונה אחת בשחור לבן אינה מספרת את הסיפור) לדורות הבאים, על מנת שהם יכירו את סיפורו של אחד מאבות אבותיהם, ושיידעו עד כמה אנו קשורים לעם היהודי. 

משפט מסוים שאמר אחד הישראלים ברוגלית (קיר זיכרון סמוך לירושלים שעליו חקוקים שמות כל הנספים מקרב יהודי צרפת) עשה עלי רושם מיוחד: "ראו! אבי ניצל בזכות חסיד אומות העולם, ולי כבר יש ארבעה ילדים, וגם נכדים! כל זאת בזכות הסבים שלכם. אלמלא הם, היינו היום רק עוד כמה שמות נוספים על הקיר הזה..."

תדה רבה לכולם :)

עדותה של איזבל, חברה נוספת במשלחת: 

כשהצטרפתי למסע לא ציפיתי לחוות משהו כל כך יוצא דופן, אז באמת, תודה רבה לכם! אני עדיין מתקשה לעכל את כל זה.  

 

 ברצוננו להודות למשרד החוץ, לקרו להנצחת השואה וליד ושם על סיועם ותמיכתם החיוניים.